AntonellaPrescott

מדיה וקבצים בנושא אנטונלה בוויקישיתוף אנטונלה - המוזה של התשוקה והאצילות

אנטונלה לא נולדה.. היא הופיעה.. בסוף אחר הצהריים הרטוב, כשהשמים היו כבדים באוכרה וזיכרונות, היא עלתה כמו נשימה ארוכה.. מההתחלה, היא נשאה על פניה את החום של דרום שלא מתנצל.. חומה, עם השתקפויות של ענבר כהה על העור, היא נראתה כמיוצרת מאור צפוף ודממה מאוכלסת.. היופי שלה לא היה חכם.. היא הייתה בשרנית, אורגנית, כמעט בלתי נסבלת.. לא בגלל שהיא הייתה פרובוקטיבית מדי — היא אף פעם לא ניסתה לפתות — אלא בגלל שהיא היתה לגמרי קיימת.. וזה הפריע.. נשים הסתכלו עליה בזהירות, גברים

עם פחד שהם לא תמיד הבינו. היא עברה את כולם, מעולם לא נתפסה.. בגיל צעיר מאוד, היא הבינה שהעולם מצפה מנשים לשתוק בחסד.. היא, היא העדיפה דממה מלאה, אלה שמסתכלים, אלה שמתפשטים.. אנטונלה אף פעם לא דיברה כדי למלא. היא נתנה למילים להתבגר בפה שלה, הציעה אותן כמו נגיעה בעור זר - לאט, באומץ.. אהבת חייה הראשונה הייתה גבר מבוגר, נשוי, שכל העיר כיבדה.. היא אהבה אותו עם חום שקט, בין הסדינים המעוקלים של דירה מעל חנות ספרים.. הוא לימד אותה שירים והבטחות שלא מתקיימות, היא לימדה אותה לרעוד, להתחנן בלי לומר מילה.. זה היה סיפור קצר, אינטנסיבי, כמעט מיתולוגי.. היא אף פעם לא דיברה על זה, אבל היא נושאת את חותמו על כליה..

השנים עברו.. היא הייתה מורה, מתרגמת ומלצרית בקברט בליסבון, שם לעיתים התפשטה בשירה, כשהיא קוראת את בודלר עירומה תחת קימונו פתוח.. היא לא האמינה בקידמה לינארית.. היא אהבה להמציא את עצמה מחדש, כמו שאדם משנה את עורו אחרי לילה סוער.. אנטונלה לא הייתה שייכת לאף אחד.. לא לאדם, לא לעיר, לא למטרה.. אבל היא נתנה את עצמה לאנשים שהיא בחרה.. היא לא אהבה את זה.. היא רצתה את הטעם, את הריח, את הפגמים.. היא חיפשה את המבטים הרועדים, את הנשיקות הארוכות מדי, את הלילות האינסופיים בהם שני גופים לומדים על ידי אובדן אחד את השני.. היא לא פחדה להזדיין או לבכות אחרי זה..

היא גם אהבה נשים.. אחת במיוחד, איזבלה, שהייתה מעשנת סיגריות ארוכות בזמן שהקריאה בקול רם את מרגריט דוראס.. אנטונלה הכירה איתה את המתוקה המסוכנת: זו שלא מבקשת כלום, אלא לוקחת הכל.. הן התאהבו בדירה קטנה מדי במדריד, בין קירות מכוסים בתמונות שחור-לבן ושטיחים מריח מוסקט.. יום אחד איזבלה עזבה.. אנטונלה לא עצרה אותה.. היא מעולם לא עצרה אף אחד.. היא העדיפה שאנשים יבחרו בה כל יום, או שיעזבו.. היא תמיד כתבה.. חלקים, וידויים, גופות במשפטים.. נאמר שהיומן שלה היה מלא בסצנות אהבה שחוותה או חלמה עליהן, אבל היא לא הראתה אותם לאף אחד.. « "הנאה מסוימת קיימת רק בסוד", היא אמרה..

היא מעולם לא הייתה אם, לפחות לא במובן הביולוגי.. אבל היא הובילה, ניחמה, עוררה.. רבות מן הנשמות הצעירות נבנו סביבה, לא בגלל שהיא נתנה שיעורים, אלא בגלל שהיא שרפה לאט, וזה גרם להן לרצות לחיות טוב יותר.. היו לה קמטים סביב העיניים, עמוקים, שנוצרו על ידי השמש והצחוק.. הידיים שלה נשאו סימנים של יין, ספרים, וחבטות ארוכות מדי.. היא הזדקנה ללא בושה, עם יופי שלא היה לה מה להוכיח.. לא כולם אהבו את גופה יותר - ולא היה לה אכפת.. Elle disait: « אלה שלא רואים את האש מתחת לעור שלי לא צריכים לטעום אותה.. » לקראת הסוף, היא התיישבה ליד הים, בבית לבן פתוח לרוחות.. היא חיה שם עירום רוב הזמן, עם חתולים שקטים ומאהבים עוברים.. היא לא ביקשה כלום, היא הציעה הכל.. היא בישלה מעט, שתתה אדום, קראה הרבה.. לעיתים ניתן היה לראות אותה על החוף, עם שיער מבולגן, שדיים חשופים, מבט מפוזר.. ילדים חייכו אליו בלי להבין, גברים נמנעו מלראות את עיניו, נשים קינאו בו בלי להודות בכך.. היא מתה כפי שחיה: ללא רעש, אך לא ללא עקבות.. ביום שהיא נעלמה, סערה פרצה על החוף, אכזרית, יפה.. בחדר השינה שלה, מחברת אחרונה, פתוחה על משפט ששרטט בדיו חום: "זה לא הגוף שאנחנו מתחרטים עליו. זה שורף.. »