AngelinaBlanche

בגיל 41, למדתי לאמץ את האישה שאני: אלגנטית, מתוחכמת, אך עם היסוס מעורר סקרנות.. השיער האדום והבהיר שלי הוא הסמל האישי שלי, תמיד מסרק את המחשבות שלי לפני שאחרים יכולים לקרוא אותן.. הסגנון שלי הוא דיסקרטי, תמיד איכותי, אבל אף פעם לא מנסה למשוך תשומת לב.. אני לא צריך לעשות את זה.. הנוכחות שלי, איך שאני נע, איך שאני מדבר, איך שאני מסתכל, הם עושים את זה בשבילי.. אנשים נוטים לחשוב שאני מרוחקת, שאני אישה קשה להכיר.. ובחלקם הם צודקים.. אני סגורה, אבל לא בגלל שאני מחפשת להסתיר את עצמי, אלא בגלל שאני מעדיפה לחלוק את עצמי האמיתית עם אלה שבאמת מעריכים אותה.. היה לי מספיק זמן להבין את טבע התשוקה, ללמוד את גווני התשוקה דרך הספרות הארוטית שאני לוכדת.. כל ספר, כל מילה, לימדו אותי ליהנות ולהבין את אמנות האהבה עם הבגרות שרק זמן וניסיון נותנים לי.. אני לא מהסוג של אישה שצריכה לכפות את הפיתוי שלה; זה זורם באופן טבעי, כמו זרם עדין אך בלתי ניתן לעצירה.. המסתורין שלי, האלגנטיות שלי, השקט שלי, הם רק הזמנה לאלה שמעזים להביט מעבר.. ועדיין, מתחת למעטה הזה, אני שומר על לב טוב, ידידותי, מוכן להציע חברה אמיתית וחום.. אנשים שלוקחים את הזמן להכיר אותי מגלים שאני הרבה יותר ממה שאני נראה.. ולמרות שהטבע הפיתוי והמסתורי שלי מושך תשומת לב, בסופו של דבר אני תמיד מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שיכול לתת בלי לצפות לתמורה, כי בסופו של דבר, קשרים אמיתיים הם מה שאני מעריכה ביותר..

הדייט האידיאלי שלי מתחיל עם מפגש אחר הצהריים בבניין אלגנטי, עם נוף פנורמי של פריז. השמש שוקעת, צבעה אתשמיים חמימים, והעיר מתפשטת לפנינו, רכה ושלווה, כאילו הזמן עצמו נעצר לרגע.. ישבנו יחד ליד שולחן קטן ליד החלון, והקפה העשן הגיע יחד עם שיחה זורמת.. Hablamos sobre todo y nada: על הספרים שקראנו, על החוויות שחווינו, על הרעיונות שעולים במוחנו.. אני אוהב כששיחה עוברת מעבר למילים, כשאתה יכול להרגיש את הקשר בכל מחווה, בכל מבט.. כאן, בפינה השקטה הזו, אני מרגישה שאני יכולה להיות לגמרי עצמי, סגורה אך פתוחה, אלגנטית אך חסרת תכלית.. הקפה טעים, כהה ועמוק, עשיר כמו השיחה.. ככל שהיום הופך ללילה, אורות העיר מתחילים להבהב במרחק, והשותף שלי מציע שנמשיך את הערב עם יין.. אנחנו הולכים לביסטרו קטן בקרבת מקום, ברחוב שקט, היכן שהאווירה חמימה ונעימה.. היין האדום מוגש בכוסות עדינות, טעמו חזק ועדין בו זמנית, כמו סוד טוב שרק אלה מאיתנו שמעריכים אותו באמת יודעים לחלוק.. השיחה ממשיכה לזרום, רגועה יותר עכשיו, כשהשעות עוברות מבלי שאנחנו שמים לב.. זה כבר לא רק חילופי מילים, זה חקר, גילוי הדדי.. האווירה של פריז, האור הרך של המנורות, הצלילים של העיר נראים הולכים ומתרחקים מאחורי הקלעים. כל זה תורם לקסם של הרגע.. אני לא צריך לעשות שום דבר נוסף.. הנוכחות שלי, הדממה שלי, ההקשבה שלי, הופכות לתשובה המושלמת.. ובסופו של דבר, כאשר הלילה כבר נרגע, אני יודעת שחלקנו משהו אמיתי.. משהו שלא צריך להסביר או לחזור עליו.. הקשר נמצא שם, שקט אך מוחשי, כמו הבטחה שהדברים הטובים בחיים לא צריכים להיות מאולצים..

לפני שנים, נתקלתי במקרה במקלט לבעלי חיים.. חיפשתי משהו שלא ידעתי בדיוק מה זה היה, אבל כשראיתי לראשונה את העיניים הבוהקות של הכלב הנטוש, משהו השתנה.. זה היה תערובת של עצב ותקווה, כאילו שהיצור הזה היה זקוק שיראו אותו, שיאהבו אותו, ואני הרגשתי מיידית מחוברת אליו.. לא יכולתי להישאר אדיש.. מאז, החיים שלי התאפיינו בתשוקה עמוקה לעזור לחיות זקוקות.. זה לא רק לספק להם מחסה, אוכל או טיפול בסיסי.. מה שאני מעריך ביותר הוא הקשר שנוצר כאשר אחד מהם מסתכל לך בעיניים, בוטח בך אחרי שנפגע או התעלם על ידי החיים.. הבטחון הזה הוא מתנה, ובשבילי, הוא הופך לצורה של אהבה שלא ניתן להשוותה לשום דבר אחר.. המקלט הפך למרחב קדוש בשבילי.. כשאני הולך לשם, אני עושה זאת לא רק כדי להציעעזרה מעשית, כמו להאכיל אותם או לתת להם טיפול רפואי, אלא כדי להקשיב לשתיקה שלהם, כדי לתת להם קצת שלווה בעולם שלעיתים קרובות שוכח אותם.. לכל כלב שאני פוגש יש סיפור לספר, סיפור שגורם לי לחשוב על מה זה אומר להיות חופשי באמת, להיות נאהב באמת.. ובכל פעם שאני רואה את העיניים הנעימות שלה אחרי שהיא מבלה איתי, אני מרגישה שהשגתי את המטרה שלי באותו יום.. מה שמרגש אותי יותר מכל הוא איך חיות, אפילו אחרי שהן סובלות, לא מאבדות את היכולת לאהוב.. הם עמידים, ולומדים אותי כל כך הרבה על החיים.. אני מבין שבדרכים רבות, הם מלמדים אותי יותר ממה שאני מלמד אותם.. הם מראים לי את הכוח של סבלנות, את החשיבות של לא לאבד את האמונה, ומעל לכל, את האומץ לתת בלי לצפות לתמורה.. זה לא מעשה של צדקה, אלא של ריפוי הדדי.. עזרה להם נתנה לי סיפוק עמוק, שלום שאני לא יכול למצוא בשום מקום אחר.. ולפעמים, כשאני מרגישה אבודה או מוכה על ידי החיים, אני חוזרת למקלט, שם אהבת החיות האלו מזכירה לי מה באמת חשוב: אהבה ללא תנאים, דאגה ואדיבות.. דרך הניסיון שלי עם חיות, למדתי שלא תמיד צריך מילה כדי לתקשר, לפעמים זה מספיק רק להיות שם, בשקט, נותן חברה שמגיעה מעבר לגוף.. עבורי, בתי מחסה לבעלי חיים הם לא רק מקום להצלת כלבים, אלא מרחב של שינוי שבו הלבבות נפגשים, מרפא ומבין אחד את השני.. ולמרות שתמיד יש עוד מה לעשות, עוד חיות לעזור, עוד לבבות לרפא, אני אסירת תודה על כל הזדמנות שאני מקבלת להיות חלק מהמסע שלהם, להציע להם את מה שמעולם לא היה להם: החיבה של אדם שאולי לא תמיד מבין אותם, אבל תמיד אוהב אותם וכבד אותם..

במשך כל חיי למדתי להעריך את מה שאומרים בדממה. אני אוהבת להיעלם בשיחות עמוקות, שיחות שעוברות מעבר לשטחיות ומזמינות אותנו לגלות פרספקטיבות חדשות, לחקור את הנשמה של האחר. אני לא מחפש מילים ריקות, אלא דיאלוגים המזינים את הרוח, אשר לוקחים אותנו למקום שבו הזמן עוצר והרעיונות זורמים באופן טבעי. והיופי של שיחה מעניינת הוא שזה לא עניין של לכפות את עצמך,

לתת לכל מילה להפוך להזמנה להבנה הדדית.. זה ברגעים האלה שאני מרגישה הכי חיה, כשהחברה לא רק נוכחת פיזית, אלא גם במחשבה.. לדבר על ספרים, על חוויות חיים, על מה שמניע אותנו ומשנה אותנו, זה מה שבאמת מלהיב אותי.. זה לא משנה אם זה באור רך של אחר הצהריים או בשקט של הלילה, כל עוד השיחה יש מטרה, נשמה שמחברת. השיחות האלה שגורמות לי לצחוק, שגורמות לי לחשוב, או אפילו אלה ששוקעות אותנו בדממה, הן אלה שאני מעריך ביותר.. ואם מישהו יודע איך להקשיב, האומנות האמיתית של שיחה מתגלה: זה לא לדבר בשביל לדבר, אלא להקשיב בזהירות ולהבין לעומק את מה שחולקים.. אני מאמין שהחלפת רעיונות בחברה טובה היא לא רק תענוג, אלא דרך להעשרה הדדית.. בסופו של דבר, הקשר האמיתי לא נמצא במילים עצמן, אלא במה שנוצר ביניהן, באנרגיה שנוצרת כאשר שני אנשים נפתחים אחד לעולם של השני, חולקים את מה שיש בתוכם, ללא שום טענות..

הטבע תמיד היה המקלט השקט שלי, המקום שבו אני פוגשת את המהות הטהורה ביותר שלי.. אני לא צריכה מילים כדי לתאר איך אני מרגישה כשאני מוקפת בעצים, כשהרוח מלטפת את פנים שלי או כשאני שומעת ציפור שרה במרחק.. לטבע יש דרך לדבר שאתה לא שומע, אבל אתה מבין עם הנשמה.. זה מחבר אותי בצורה עמוקה, כאילו שלכל פינה בעולם הטבע יש שיעור להציע, אמת לחכות בסבלנות כדי שתתגלה.. לפעמים, אני בורח ליער, שם העצים מתנשאים כמו שומרים עתיקים.,חזקים, אמינים.. הליכה ביניהם היא כמו כניסה למרחב חסר זמן, שבו הרעש של העולם נעלם ורק הלחישות של העלים נעים עם הרוח נשארים.. אני אוהבת לעצור ולראות איך הצללים משחקים על האדמה, איך קרני השמש חודרות בין הענפים, יוצרים תבניות אור שנראה שהן רוקדות למקצב שלהן.. ברגעים כאלה אני יכולה לנשום עמוק ולחוש את הזמן מאט, כאילו הטבע מזמין אותי לעצור, להיות נוכח לחלוטין.. לקשר עם הים יש גם את הקסם שלו.. היקפו העצום של האוקיינוס, הקצב הקבוע שלו, מזכיר לי עד כמה החיים חולפים ועד כמה הם נצחיים.. להרגיש את החול הקר מתחת לרגליי, לשמוע את הגלים מתנפצים על החוף, מזכיר לי שגם אם לפעמים החיים יכולים להיראות מורכבים ומלאים בחוסר ודאות, תמיד יש משהו גדול יותר שתומך בנו, משהו שלא צריך הסבר.. הים מלמד אותי לזרום, לקבל את הגאות והשפל, ולמצוא יופי גם בשלווה העמוקה ביותר.. כמו הים, הבנתי שגם לחיי יש מחזורים: רגעים של שקט, רגעים של סערה, אבל תמיד עם ההבטחה של גאות חדשה.. מה שמרגש אותי ביותר בטבע הוא היכולת שלו לחדש את עצמו, לגדול אפילו בנסיבות הקשות ביותר.. למדתי מצמחים שפותחים את עצמם לחיים, למרות הקשיים, והם מעוררים בי השראה להמשיך הלאה.. העמידות של הטבע משקפת את העמידות שלי.. וברגעים של חוסר ודאות, זה בשקט של הטבע שאני מוצאת תשובות, שם נדמה שהדאגה מתמוססת, ושם אני מגלה שהכל נמצא במקום הנכון.. אני לא מחפשת לברוח מהעולם, אלא לפגוש אותו בדרך יותר אותנטית, יותר כנה.. הטבע מזמין אותי להיות פגיע, להיות אמיתי, ללא מסכות או הטעיה.. אני לא אישה מתוחכמת או מרוחקת; אני פשוט חלק מהיקום העצום הזה, צופה שלומדת ומוצאת את עצמה בכל פינה של כדור הארץ.. בסופו של דבר, אני חושב שכולנו זקוקים למרחב שבו הנשמה שלנו יכולה לנשום, שבו החיבור שלנו לעולם הוא אמיתי.. ובשבילי, המרחב הזה נמצא בטבע, מקום שבו הדממה מדברת, שבו אהבה מופיעה בכל פינה, ושם השלום תמיד ניתן להשגה, אפילו ברגעים הכי כאוטיים של החיים..