AmaliaRosse

꧁★ ❦ אסתר רוזנברג ❦ ★ ꧂

❀  ⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻  ❀

 ❀  ⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻⸻ ❀

אני אמליה, ילדה שרוצה להכיר את העולם, כל שיחה שיש לי איתך היא דלת לנוף חדש, אני אוהב להיות מסוגל ללכת ברחבי העיר descurbur מקומות חדשים לבקר, לגלות שכל מקום יכול להביא זיכרון נחמד. בזמן הפנוי שלי אני אוהב לצייר ולכתוב דברים חדשים שיש לי בראש, אתה רוצה לדעת מה הוא אומר? הסגנון שלי הוא בוהמי, וינטג'י, ותמיד מושך סיפורים שתיארו אותי.. עם חיוך על הפנים שלי, אני אוהב לחלוק את חוויותיי ולהכיר רעיונות חדשים

¡תכיר אותי!

💗 "הסיפורים הארוטים שלי" 💗

שמי אמליה.. אני בת 25, 1.60, 49 ק"ג, רזה אבל ללא סימני שריר, ירכיים טובות ומידה 85 של חזה קטן, אבל יציב, ומכוסה בפטמות, שתמיד זקוף ואתגרי, חוצה על ידי פיירסינג. יש לי שיער צבוע ושיער מתחת לצוואר, והארנבת שלי קרועה לגמרי, אני רוצה לספר לך על חוויה שהיתה לי לאחרונה, אני רוצה לדעת מה אתה חושב, אני לא נוהג לנסוע לבד. ובטח שלא אכלתי ארוחת ערב לבד במלון.. אבל באותו לילה היה משהו שונה. משהו בין רגיעה לבין הצורך לצאת מהתסריט.. מסעדת המלון היתה כמעט ריקה.. אורות מטושטשים, מוזיקה רכה - פסנתר, אני חושב - והמלמול השקט של שני שולחנות עמוסים.. ישבתי ליד החלון, עם נוף של העיר, והזמנתי כוס יין אדום.. לא הייתי זקוק לחברה.. או לפחות כך חשבתי.. ראיתי אותו נכנס כשהוא שיחק עם גבעול הכוס בין אצבעותיי.. עצור, עם המבט הזה של מישהו שרק הגיע מיום ארוך ולא ממהר להגיע לשום מקום.. הוא ישב לבד, שני שולחנות מעבר. הוא לא הסתכל עלי מיד, אבל כשהסתכל, זה היה כאילו הכרנו אחד את השני.. למרות שמעולם לא נפגשנו.. עינינו נפגשו רק לכמה שניות.. מספיק כדי להשאיר אותי עם חיוך חצי מוסתר. היה משהו במבט שלה. זה לא היה חסר בושה.. זה היה סקרנות.. סוג של הפסקה. לא חשבתי על זה יותר מדי.. התקשרתי למלצרית, ביקשתי חתיכה של עוגת פירות אדומים - אינסטינקט, לא יותר - וביקשתי ממנה לקחת אותה.. ראיתי את ההבעה שלה כשהיא קיבלה אותו: תחילה הפתעה, ואז חיוך רך שהמיס אותי קצת מבפנים.. הוא הרים את כוס היין שלו כלפיי במחווה של הכרת תודה.. אמרתי לו את אותו הדבר.. רק את זה.. חיבור בלתי נראה בין שני זרים עם משהו משותף.. דקות לאחר מכן, ראיתי אותו קם.. הוא ניגש לשולחן שלי בצעדים רגועים, ללא מתח.. —תודה על העוגה," היא אמרה, בקול חם, לא מתנשא.. —"לא ידעתי שאת אוהבת פירות אדומים," אמרתי.—. אבל זה נראה כאילו אתה צריך משהו מתוק. הוא צחק בקול רם.. היא הביטה בי בבקשה.. אני הנחתי.. כשהוא ישב מולי, הרגשתי שהאוויר הפך קצת יותר צפוף. לא לא נוח, אבל שונה.. כאילו משהו עומד לקרות, אבל בלי דחיפות.. אנחנו מדברים.. לא על שטויות, אלא על דברים קטנים שמסיבה כלשהי היו חשובים יותר בהקשר הזה: ערים שאהבנו, ספרים נשכחים, טעמים שהזכירו לנו את הבית.. הדרך בה הוא הביט בי לא הייתה אינטנסיבית, אלא קשובה.. כאילו כל מילה שאמרתי היתה דלת שהוא פתח לאט.. לא היה קשר.. רק המגע המקרי של הידיים שלנו כשהגשנו את הכוס, או הרגע שבו ברכיה נגע בי מתחת לשולחן, ואף אחד לא זז.. הרגשתי דגדוג.. לא על העור.. הרעיון.. באפשרות. לא ידעתי את שמו.. גם הוא לא ידע את שלי.. אבל לא היה צורך בזה.. השיחה זרמה בטבעיות מוזרה.. לא הרגשתי את הדחיפות הבלתי נוחה שלפעמים קיימת עם זרים.. ההפך.. היה שלום חם בין השניים, כאילו ארוחת הערב הזו, שלא תכננו, נכתבה איפשהו.. ברגע אחד, הוא השתתק.. הוא הסתכל עלי כאילו הוא הבין שאני נוכח לחלוטין.. כאילו, פתאום, השאר כבר לא משנה.. —¿אני יכול לשאול אותך משהו? היא אמרה.. אני הנחתי.. —¿אתה תמיד עושה את זה? צחקתי, בעדינות, בלי להסתיר את המשחק.. —¿לשלוח עוגות לזרים? לא!. אבל היום.. הרגשתי שאני צריך לעשות את זה.. הוא חייך עם אותה תערובת של הפתעה ושותפות שאני אוהבת כל כך באדם שלא צריך להעמיד פנים שיש לו שליטה.. הוא המשיך לשחק עם קצה הכוס שלו, כאילו הוא לא רצה שהלילה יסתיים.. גם אני לא.. אחרי קינוח וכוס יין אחרונה, הבטנו על העיר דרך חלון המסעדה.. אף אחד אחר לא נראה קיים. רק אנחנו, והשתיקה הנינוחה הזאת שלפעמים יותר אינטימית מכל מילה.. אין הצעות.. בלי הזמנות מסתוריות.. רק רגע אחד, כשהוא נגע בידי, לאט, עם גב אצבעותיו.. מחווה רכה כמו שאלה חסרת קול. ובעור שלי, משהו הגיב. אנחנו עומדים יחד. הלכנו למעלית, וכל הדרך, לא אמרנו דבר.. אבל זה לא היה לא נוח. אני ציפיתי.. כמו כאשר אתה פותח את הדלת של ספר שאתה עדיין לא יודע אם אתה רוצה לקרוא. אבל אתה לא יכול להשאיר אותו סגור.. עמדתי מול דלת החדר שלי והסתובבתי אליו.. —¿אתה רוצה להיכנס? שאלתי, עם חיוך שלא היה נועז, רק כנה.. הוא הסתכל עלי, ולא ענה במילים.. היא רק הניחה את ראשה, באיטיות שעוררה בי עוררות.. פתחתי את הדלת.. החדר היה בחושך מוחלט, והעיר עדיין נדלקה למטה.. הורדתי את הנעליים שלי, כמו טקס, והלכתי יחפה לחלון.. הרגשתי שהוא נשאר כמה שניות על הדלת, צופה בי.. —¿מה אתה רואה? הוא שאל.. —אמרתי לו, בלי להביט בו.—. אבל אני לא רוצה לשכוח. הרגשתי את נוכחותו מאחורי, בלי שהוא יגע בי.. כל כך קרוב, יכולתי לשמוע את נשימתך.. סגרתי את עיניי.. נתתי לעצמי להיות שם, ברגע הזה, מוטל בין מה שהיה ומה שעוד לא ידענו אם יהיה.. ואז כן, הרגשתי את זה. ידך מלטפת את הגב שלי, בקושי.. כאילו אני מבקש רשות ללא מילים. וזה כל מה שנדרש.

הוא היה מאחורי, כל כך קרוב שהאוויר בין שנינו נראה דופק.. זה לא לגמרי נגע בי, אבל כבר הרגשתי את זה.. זה היה סוג של חשמל שקט שנדלק כאשר מישהו מסתכל עליך בכוונה, אבל לא ממהר.. הסתובבתי לאט.. עינינו נפגשו, ולרגע, אף אחד לא אמר דבר.. פשוט היינו שם, מגלים אחד את השני בשלווה כמעט אינטימית.. —¿אתה בסדר? היא שאלה אותי, בקול שהתחיל להיות מוכר.. תערובת של יציבות ורכות.. —-אני בסדר. עצרתי, בקושי מחייכת.—. יותר טוב מטוב.. אני לא יודע אם זה היה היין, האקלים, העיר או הוא. אבל חלק ממני היה נוכח לחלוטין.. כאילו שום דבר אחר לא קיים מחוץ לחדר הזה. צעד קדימה.. ואז עוד אחד.. לא לחבק אותי, לא לעשות כלום.. רק כדי להרגיש מה קורה בינינו כאשר אנחנו מכווצים את המרחק הזה.. הוא הרים את ידו והניח את אצבעותיו על הפנים שלי.. גב קודם, כאילו הוא מלטף את האוויר לפני שהוא נוגע בי.. ואז כף ידך, חמה, בקושי מחזיקה את לחיי. סגרתי את עיניי.. לא בגלל שהייתי צריכה להתחבא, אלא בגלל שרציתי להקליט את התחושה. אנחנו נשארים ככה.. אל תזוז.. נשימה באותו הרגע. וכאשר הוא נישק אותי, זה היה איטי. עמוק בלי להיות דחוף. כאילו בנשיקה הראשונה הזו, החלטתי ללמוד את הקצב שלי, את השפה שלי, את העור שלי.. זו הייתה נשיקה של גילוי, לא של כיבוש.. הנחתי את ידי על חזה.. הרגשתי אותה נושמת. איך זה היה?. איך הוא כיבד אותי.. וזה הדליק אותי יותר מכל מגע.. ואז ישבנו ליד החלון.. כפות רגליים. "הוא לידיי, רגליו מושטות,. אני עם הראש על כתפו, רואה איך האורות הרחוקים של העיר ממשיכים להאיר כאילו כל זה לא קרה.. דיברנו בקול רם.. דברים שלא אומרים בפגישה הראשונה.. צלקות קטנות, שיגעונות, נסיעות עתידיות.. דברים שאתה שומר מבלי לדעת. אבל פתאום נראה בטוח עם זר שמסתכל עליך ללא שיפוט.. הוא שאל אותי על הצחוק שלי.. הוא אמר שהיא יפה.. אמרתי לה שהיא היתה כנה.. שנינו צחקנו.. השעון הראה שעה רגילה.. אבל לא היה זמן שם בפנים.. רק הלילה ההוא, הרגע ההוא, הסיפור הזה שלא תכננו. ואף על פי שלא ידענו אם יהיה אחר כך, ברגע זה זה לא היה משנה. היה לנו.. לכמה שעות, ללילה אחד, כדי שהקשר הזה יישאר אמיתי כמו העור.. אינטימית כמו סוד שנלחש בין שני אנשים שלא חייבים זה לזה דבר חוץ מהאמת של מה שהם מרגישים..

התעוררתי עם אור שנספג בביישנות דרך הוילונות.. העיר הייתה עדיין שם בחוץ, חיה, חסרת עניין, אבל שונה.. כאילו משהו השתנה בה. או אולי רק בי.. הוא עדיין ישן לצידי.. היא נשמה עם אותו רוגע עמוק של מי שלא רודף אחרי הזמן.. היתה לו יד עליי, קלה, כאילו הוא לא רצה להחזיק, רק ללוות.. הסתכלתי עליו כמה דקות, שיננתי את הפרטים שידעתי שהם ינסו לברוח מזיכרוני מאוחר יותר: קו הלסת שלו, האופן שבו אחת מהגבות שלו התעקלה בזמן השינה, התנועה הלא מודעת של פיו הפתוח.. אני יכול לשמוע את הדממה בינינו.. דממה נוחה, ללא משקל.. לא הרגשתי חשופה או פגיעה.. הרגשתי. נוכח. וזה, אצל מישהו שלא הכרתי כלל, הפתיע אותי יותר מכל מילה שאמרתי בלילה הקודם.. זזתי בזהירות, בלי להעיר אותו, ועטפתי את עצמי בשמיכה כשהלכתי לחלון.. העיר כבר התעוררה.. מכוניות, ציפורים, חיים.. הכל היה בסדר.. אבל אני, מבפנים, הרגשתי מושעית.. כאילו עדיין לא נחתתי במציאות.. שמעתי אותו זז במיטה. ואז קולה, חרישי, לוחש: "את כבר ערה?" "לפני זמן מה", עניתי, מבלי להסתובב.—. לא רציתי לשבור את הרגע.. —היא אמרה:—. רק עשית את זה אמיתי יותר.. הרגשתי את זה עולה. זמן קצר לאחר מכן, הוא היה לצידי, גם הוא עטוף בשמיכה.. היא נשענה על מסגרת החלון איתי, בשקט.. הידיים שלנו חיפשו זו את זו, כאילו הן לא יכלו להיות נפרדות.. —¿זה היה רק לילה אחד? הוא שאל, מבלי להביט ישירות, כאילו שהשאלה הייתה שבירה מדי מכדי להחזיק אותה בעיניים.. זה לקח לי זמן.. לא בגלל שלא ידעתי, אלא בגלל שלא רציתי לשקר לך.. —" " אני לא יודע, " " אמרתי בכנות.—. אבל זה היה לילה שאני אזכור. הוא הנהן.. הוא נישק אותי על המצח, בעדינות, בלי לבקש כלום.. ובנשיקה הזאת הבנתי משהו: לפעמים, הקשרים האמיתיים ביותר לא צריכים שם, לא עתיד.. הם רק צריכים להתקיים בזמן הנכון שלהם, בלי להסתיר את עצמם בהבטחות.. נשארנו עוד קצת, מחבקים את היום שכבר התחיל.. בקרוב, כל אחד יחזור לעולם שלו.. חזרה לשגרה.. בחזרה לעבודתך.. אבל משהו השתנה.. היה סיפור חדש בקפלים של העור שלי.. ובמבט שלה, היא ידעה: גם הוא ייקח אותה איתו.. לא מתוכנן.. בלי חובות.. רק שתי נשמות שנפגשו בדיוק בזמן הנכון, והכירו אחת את השנייה..

... זה לא היה פרידה פתאומית או כואבת.. רק בוקר רגוע, עם מבט ארוך ולחיצת יד אחרונה במסדרון המלון.. אף אחד לא הבטיח לכתוב שוב.. אף אחד לא שאל אם לאחד יש בן זוג, ילדים, או מדינה אחרת שאפשר לקרוא לה בית.. הם פשוט נתנו לעצמם ללכת, עם הרגשה נדירה ויפה שלחיות משהו מושלם.. לא שלם, כן.. אבל מושלם בדרך שלו.. המשכתי בחיים שלי.. נסיעה, עבודה, מערכת יחסים שלא היתה לה את החשמל השקט שהרגשתי באותו לילה.. לפעמים, באמצע עיר כלשהי, עם כוס יין בין אצבעותיי ומנגינה רכה ברקע, מצאתי את עצמי חושב עליו.. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך צורך בלתי מוסבר לחזור מנטלית לרגע שבו הכל היה פשוט. וזה אמיתי מאוד.. ואז ראיתי את זה.. זה היה אחר צהריים אפור בליסבון. אני ישבתי על מרפסת קטנה עם נוף לנהר. היה לי מחברת פתוחה על השולחן וקפה קר ליד.. באתי לבד, שוב, נמלטת קצת מהרעש ומעצמי.. הסתכלתי בהיסח הדעת כשהרגשתי שמישהו צופה בי.. הבטתי למעלה. והנה הוא.. זה לא השתנה כל כך.. קצת יותר זקן, אולי.. השיער קצת יותר מבולגן.. אבל העיניים שלך. הם נשארו אותו הדבר.. זה לא היה בדיוק הפתעה מה שראיתי בהם. זה היה משהו אחר.. כאילו שנינו ידענו, מאיזו פינה נסתרת של הזמן, שבסופו של דבר זה יקרה.. —שלום, הוא אמר, כאילו דיברנו אתמול.. —שלום," עניתי, מרגיש איך הלב שלי מכיר לפני המוח שלי.. אנחנו מסתכלים אחד על השני לכמה שניות.. ארוך. שקט.. בלי לחץ.. כאילו ניסינו להוכיח שאנחנו באמת עדיין קיימים.. —¿-אני יכול? הוא שאל, מצביע על הכיסא מולי.. —ברור. הוא ישב, באותה דרך שלו לא לפלוש, לא לתפוס יותר מדי מקום.. הסתכלתי עליו בתערובת של חמלה ופחד.. לא ידעתי אם לחבק אותו או לשאול אותו על כל יום מאז אותו לילה.. —חשבתי עליך יותר ממה שהייתי צריכה, היא אמרה, ללא היסוס.. —הם. למרות שהבטחתי לעצמי לא לעשות זאת, הודיתי.. —¿למה? כי אהבתי יותר מדי איך זה נגמר.. נקי. בלי סוף מלוכלך.. בלי לאבד את הקסם. הוא הנהן, כאילו הוא מבין בדיוק למה אני מתכוון.. כאילו הרגשתי אותו דבר.. —¿את לבד? היא שאלה, לא מקנאה, אלא מעניין אמיתי.. —"כן," אמרתי.—. ¿ומה איתך? -גם אני.. ואני לא מחפשת אף אחד. אבל אני לא משקר לך: כשראיתי אותך, הרגשתי שאני מחפש משהו מזה זמן רב, בלי לדעת.. אני נאנחת.. לא בגלל שהייתי עצובה, אלא בגלל שמשהו בחזה שלי התרופף.. דיברנו שעות.. הגענו אליהם ללא מאמץ.. הוא חי בשתי מדינות מאז, שינה עבודות, למד לבשל (פחות או יותר)). כתבתי יותר, בכיתי יותר, צחקתי יותר. סיפרתי לה על הניסיונות הכושלים שלי לאהוב, על הפחד שלי מלהרגיש שוב משהו שלא יכולתי לשלוט בו.. —אבל זה בדיוק מה שהרגשתי באותו רגע.—. לא הייתי צריכה לשלוט בשום דבר.. —מה שהרגשנו באותו לילה," הוא אמר, מתקן בעדינות, "היה אמיתי יותר מיחסים שלמים רבים.. הלכנו יחד ברחבי העיר שוב.. שקט לפעמים.. היה משהו יפה בכך שלא הייתי צריכה למלא את הדממה.. היד שלה נגעה בי כשהלכנו במורד רחוב אספלט.. הפעם לא נתתי לה ללכת.. ואז, באותו לילה, בחדר אחר - עם נוף אחר, מזג אוויר אחר, עור קצת יותר חי - נפגשנו שוב. הבנתי משהו שחיכה לי בשקט בתוך עצמי : זה לא היה חזרה על אותו לילה ראשון.. זו לא היתה נוסטלגיה.. זה היה משהו חדש.. עמוק יותר. יותר מודע.. בלי ציפיות.. אבל עם כל העוצמה של מה ששורד את הזמן. כשהוא חיבק אותי, עם הגוף, עם הקול, עם הדרך שבה הוא אמר לי את שמי כאילו זה היה מקום שאני חוזר אליו. למדתי שלא תמיד צריך להתחיל מאפס.. לפעמים אתה רק צריך להמשיך את מה שמעולם לא הסתיים..

למחרת בבוקר הוא הגיע ללא הודעה מראש, כמו שהוא תמיד עושה.. ישבנו בקפיטריה של המלון מול שתי כוסות קפה שהתקררו מהר יותר ממה שדיברנו.. הוא דפדף בתפריט ללא התעניינות רבה, ואני הסתכלתי עליו בשקט, תוהה מה עובר לו בראש כשהוא עושה את ההפסקות הארוכות האלה בין משפטים.. —¿אז מה עכשיו? שאלתי סוף סוף, בלי להסתיר את הספק.. לא אמרתי את זה באשמה