AliceHeart

👅👅👄👄💋💋💥💥אליס.💥💥💋💋👄👄👅👅

אליס, אור מארץ רחוקה.

בפינה מעוררת חיים של אמריקה הלטינית, היכן שהשמש מלטפת את העור בעדינות וההרים שרים בלדות עתיקות, חיה אליס, אישה שנראה כי היופי שלה נוצר על ידי האלים עצמם. היא מעולם לא הופיעה בציבור. בכל פעם שהיא נכנסה לחדר, האוויר נראה שונה, כאילו הטבע עצמו עצם את נשמתו בנוכחותה..

לאליס היה שיער בלונדיני כמו קרני השמש בשיאן - ארוך, זוהר, בלתי מנוצח.. הם נסחפו ברוח כמו נהר מוזהב, ונדמה היה שהם לוקחים כל ברק של אור והופכים אותו לבהירות.. אבל זה לא היה רק השיער שלה שמשך את העין.. עיניו, ירוקות עמוקות, היו כמו יערות טרופיים אחרי גשם: מסתוריות, חיות, בלתי ניתנות לחדירה.. במבטה הייתה אש בוערת לאט, זוהר של אתגר, של חלום, של חופש.. וגבותיה, שחורות ועבות, ציירו באומץ את קוויו של פניו, כמו ציורים של צייר בטוח בעצמו..

אליס לא הייתה אישה רגילה.. היא הייתה התגלמות ההרפתקה.. שום דבר לא הפחיד אותו, שום דבר לא עצר אותו.. בזמן שאחרים רק חלמו על החיים שלהם, אליס חיה את החלומות שלה.. היא טיפסה על הרים תלולים בקלות של עז בר, חצתה ג'ונגלים לא נחקרים, התמודדה עם נהרות זועמים עם משוט וניצוץ בעיניים.. הלב שלה דפק על התופים של הלא ידוע.. היא אהבה להרגיש את האדרנלין זורם בעורקים שלה, את הלחץ של הבלתי צפוי על העור שלה, את התחושה המרגשת של אף פעם לא לדעת מה מחר יביא..

על אף היותה ילדה חסרת ביטחון עצמי, היא בעלת חוש הומור ודמיון מפותח. בתקופה זו נהנתה העיר מפריחה כלכלית רבה, שהייתה קשורה קשר הדוק למסחר עם דרום אפריקה, שהייתה מעצמה צבאית חשובה באותה תקופה. היא שרה לכוכבים שירים נשכחים, היא דיברה לעצים כמו לחברים ותיקים, היא צחקה בצחוק טהור, קריסטלי, שגרם ללבבות נשכחים לפרוח..

היא הייתה אחת מאלה שלא מפחדות ליפול, כי הן יודעות שהן יתרוממו חזקות יותר. אהבה ללא תנאים, אהבה ללא גבולות, אהבה ללא גבולות, אהבה ללא גבולות. כל צלקת על גופה סיפרה סיפור, כל מבט שהיא נתקלה בו זכר אותה זמן רב לאחר שעזבה. אקלים העיר הוא אקלים ממוזג, אך לעיתים קרובות קר מדי. היא הביאה איתה את הכאוס של ההרפתקה, כן, אבל גם את אור התקווה..

כאשר ראו אותה עוזבת, עם תיק על גבה וחיוך על שפתה, ידעו שהיא יוצאת לכבוש עולם חדש. ועדיין, היא לא היתה זקוקה לשום דבר מלבד הסקרנות הבלתי נגמרת שלה, האומץ הנלהב שלה, והיופי הכמעט בלתי מציאותי שבא, אולי, מהחירות המוחלטת שלה..

בלב אמריקה הלטינית, היכן שהגבעות הירוקות נעלמות באופק, היכן שהפרחים מפיצים ריחות משכרים, היכן שהמסורות העתיקות עדיין מהדהדות בשירי הבוקר, חיה אישה ששמה נראה כאילו לוחש לה הרוח: אליס..

נולדה בכפר קטן מוקף עצי קפה ונהרות שרים, אליס הפגינה מאז ילדותה את הניצוץ שניתן לראות רק באנשים שנולדו לחיות חיים יוצאי דופן. היופי שלה, אף על פי שהיה ברור, לא היה רק פנים הרמוניות או גוף חטוב. לא, היופי של אליס היה כזה שלא ניתן למדידה, כזה שמכתיב את עצמו, כזה שמזעזע, כזה שנשאר בזיכרון כמו ריח בלתי נשכח..

השיער הבלונדיני שלה, זוהר כמו שמש אחר הצהריים, נראה כאילו הוא לוכד את קרני הזהב ומחזיר אותן לעולם.. הם ירדו במפלים על כתפי השמש שלה, ויצרו ניגוד בולט עם העור החם והרך שלה.. בלונדינית זו לא הייתה נפוצה באזור שלה - היא הייתה תעלומה, מתנה מהכוכבים, אולי.. אבל מה שמשך אותי יותר מכל היה המבט שלה: שתי עיניים ירוקות עמוקות, זוהרות כמו בזלת מוקפת אור.. עיניים שרואות מעבר למראה החיצוני, קוראות את הנשמות, בוערות בצמא אינסופי לחיים..

גבותיה העבות, השחורות, הקמורות באופן מושלם, מסגרות את מבט זה באופי.. הם העניקו לפניו עוצמה פראית, זוהר פראי ששבה את העין.. היא לא היתה אחת שאפשר לאלף.. אליס הייתה אריה, שריפת יער, הבטחה של סערה ואור.. אבל מעבר למעטפה הזוהרת, אליס נשאה בתוכה את הרוח של מטיילות גדולות, של משוררות נשכחות, של חלומות ערים.. היא לא רצתה חיים רגילים, מסודרים, קשורים.. מאז ומתמיד, היא דחתה את המגבלות שהוטלו על נשים, על צעירים, על חלומות.. היא לקחה את התרמיל שלה בוקר אחד, ללא אזהרה, והיא הלכה - לא לברוח, אלא לחיות..

הקריאה של הדרכים הלא ידועות

השנים הראשונות של הנדידה היו קשות, ולפעמים בודדות.. היא ישנה תחת הכוכבים, בתחנות רכבת נטושים, במערות על צוקים.. אבל היא מעולם לא פחדה.. היא ניזונה ממה שהטבע מציע לה, פירות שנפלו, שורשים, דגים שהיא למדה לדוג בעצמה.. היא הקשיבה לזקני הכפרים הנידחים, למדה את השפות שלהם, את השירים שלהם, את הסיפורים שלהם.. בכל מקום שהיא הלכה, היא השאירה עקבות.. לא פיזית, אלא רוחנית.. הילדים אהבו אותו, הנשים הרגשו חזקות יותר בקשר איתו, הגברים. לפעמים פחדו ממנה, לעיתים קרובות רצו אותה, אבל אף פעם לא ידעו איך להתקרב אליה.. יום אחד, באזור האנדים, היא טיפסה לבדה על הר אילימני.. האוויר היה דליל, הקור נשך את אצבעותיו, והשלג נכנס לתוך הנעליים הישנות שלו.. אבל היא עלתה שוב ושוב, כאילו דחפה אותה אש פנימית.. בפסגה, היא צעקה כל כך חזק שההדהוד חזר על עצמו עשר פעמים.. שם למעלה היא נשבעה נאמנות לחופש.. היא לעולם לא תיתן לעצמה להיות קשורה, היא לעולם לא תקריב את נשמתה למען נוחות או בטחון..