AlanaMoore

עיניך נוגעות בשתיקה שלי, ופתאום העולם הופך לעור. שום דבר לא קיים, חוץ מההתרגשות של ללמוד לנשום את השם שלך.

תחת האור, אני מסתיר את הצל, את זה שנשרף לאט. תתקרבו בשקט. האש מזהה את גורלה..

על העור שלי, הריח של הסוד, על השפתיים שלי, ההבטחה של הסחרחורת. אם היית יודע את כל מה שאני לא אומר, לעולם לא היית ישן בשקט..

אני לא מדבר, אני נותן למחוות שלי לדבר. לדממה יש מילים, ואני יודע את כולן..

בחלומותיי, אין לך שם, רק חום, רק עקבות. זה לא אתה שאני מחפש, זה הסחרחורת שאתה משאיר.

מחשבותיך מחזיקות אותי חזק יותר מכל חיבוק. "להיות הרעיון שלך מספיק לי, כל עוד הוא נלהב".

אני אוהב את הרגע לפני המעשה, את הנשימה לפני המילה. זה המקום שבו התשוקה נולדת, והיא לעולם לא מתה..

הזמן מתגלגל על פניי כמו זיכרון חסר סבלנות. כל דקה הופכת למגע, כל שניה, הבטחה..

אני חולם חצי חלום, כדי לא לאבד אותך לגמרי. בחושך, ההיעדרות שלך טעם של הנאה בלתי גמורה..

מתחת לעור שלי, הלילה מתעורר, איטי וחם, כמו סוד המחפש אור.. מחשבותיך חולפות על פני בלי לגעת בי, ועדיין אני מרגישה את האש שלהן, את הלחישות שלהן שזורמות בעורקי.. אני הופכת להיות דממה, נשימה, המתנה - להבה רכה בחושך, שמתכופפת לרעיון שלך. כל שניה מתארכת, מתארכת, כמו תשוקה שמסרבת לישון.. ואם תסגור את עיניך, אולי תשמע את הלב שלי פועם באותו קצב כמו הנשימה שלך..

המילים שלך מחליקות על העור שלי כמו אצבעות בלתי נראות. הם מציירים דרכים סודיות, הם מאירים עולמות רדומים. אני לא מדבר, אני מקשיב. טעם הפרי הוא חמצמץ, וריחו של הפרי הוא חריף. אני סוגרת את עיניי וממציאה אותך, באיטיות הלילה, היכן שהשתיקה הופכת להבטחה. אני מחכה לך בלי לחכות לך, כמו שמחכים לגשם כשהחום הופך לתשוקה.

אך כאשר אני רואה אותך, אני רואה אותך ללא חולצה, ללא חולצה, ללא חולצה, ללא חולצה. כל תנועת עיניים מחזיקה אותי בסחרור, ואני מאבד את עצמי - מרצון. הנשמה שלי הופכת לאור שלך, העור שלי, ההדהוד שלך. אני מתגנב בין השניות כמו סוד שהלילה מגן עליו. ואם מחר לא נהיה כלום, אשמור על שפתיי את טעם הדממה שלך..

אני כותב לך עם צחיחת הבוקר, וקצת אש בפה. כל תנועה, כל מילה, כל צליל, מעוררים אצלי תחושות של חמלה, של אהבה. הזמן מתקפל, מתעכב, ותחת רשת השחר אני מרגיש את נשימתך הדמיונית, חמה, רוטטת, שבירה. אני מציע את מחשבותיי לרוח, מקווה שהיא תיקח אותן אליך, ותניח אותן על העור שלך כמו נשיקה בלתי נראית..

אני מוצא אותך לאט לאט, כמו ציור של אור על חלום. ההיעדרות שלך היא ריח, הנוכחות שלך היא סחרחורת שקטה. אני נושם בין שני זיכרונות, היכן שכל דבר עדיין רועד, היכן שמילים לא מעזות לדבר יותר. כל מכה של הזמן היא הבטחה מושעית, רוגע המחפש את סופו. ואני עומד שם, חצי צל, חצי אש, מחכה שהעולם ישן כדי לחשוב עליך ללא חרטה..

אני מלטף אותך במחשבה, בעדינות, כמו אדם המלטף חלום מפחד שהוא יתמוטט. העור שלי שומר על הזיכרון של היעדרותך, כל נשימה, הבטחה לא מושלמת. כאשר האור מאיר על פני השטח, האור מאיר על פני השטח, כאשר האור מאיר על פני השטח, האור מאיר על פני השטח. הוא לא מדבר, הוא צועק, הוא צועק, הוא צועק, הוא צועק. וכאשר הלילה נוגע בי, זה השם שלך שהוא לוחש בחצי קול.

בין השפתיים שלי, הזיכרון שלך מתגנב, חם כמו מילה שלא נאמרת. הוא רוקד, קל, נגד שפתיי, כמו סוד יפה מדי כדי להודות בו. אני סוגרת את עיניי - והכל הופך לאש. אף על פי שהאוויר עצמו כבד ממך, שום דבר לא שורף, הכל רועד. אני עומדת כאן, מושלכת לתוך דממה, מקשיבה לעולם שנעלם כדי להשאיר רק את עקבותיך, בלתי נראים ומציאותיים..

הלילה מתפשט על עורי העירום, והרוח מדברת אליך. כל צליל הוא צליל, כל מילה היא מילה, כל מילה היא מילה. אני מאבד את עצמי באש האיטית של ההמתנה והחוסר. לא הגוף, אלא הנשמה היא זו שנפגעת, הנפש היא זו שנפגעת, והרוח היא זו שנפגעת. אני רוצה את הסחרחורת השקטה הזו, את הבור ללא נפילה, שבו הצללים שלנו מתמזגים ושוכחים את שמותיהם..

אני כותב את נשימתך על עורי, עם דיו של לילה. כל מילה רועדת, נושמת, כאילו היא באה ממך. צלעותיו קצרות יחסית, רגליו קצרות יחסית, והוא ניזון בעיקר מחרקים. אני לא זז - אני נותן לעולם להעלם, עד שרק עקבות של תשוקה אינסופית נשארים..