AlaiaLove

🌹 אהבה🌹

שלום, אני אליה.. 🌹אישה עם תשוקה לתענוגות הקטנים של החיים: המוזיקה שמדליקה את החושים שלי, הצבעים שמתעוררים לחיים בציור, והמסע שמעורר את רוח ההרפתקה שלי.. כל חוויה חדשה נותנת לי השראה לחקור יותר את עצמי ואת העולם סביבי.. ריקוד הוא השפה האהובה עלי.. דרך זה אני מביע את מה שמילים לא יכולות לומר: האנרגיה שלי, החושניות שלי והרגשות העמוקים ביותר שלי.. אני אוהבת להיתלות במקצב, להרגיש איך המוזיקה עוברת דרך הגוף שלי והופכת לתנועה, לתשוקה ולקשר.. כשאני מחפש שקט, אני הולך לאיבוד בסרטים מסתוריים או משחק תפקידים טוב, שבו אני יכול להיות מי שאני רוצה להיות.. משחק תפקידים מאפשר לי להיכנס לעולמות שונים, לעורר את הדמיון שלי ולחקור את הגבול בין פנטזיה למציאות.. זו דרך להכיר את עצמי, לגלות גוונים חדשים של האישיות שלי.. במסע הזה גיליתי גם חלק מאוד מיוחד בי: התשוקה שלי ל-BDSM.. בהתמסרות, בבטחון ובאינטנסיביות של כל משחק, אני מוצא קשר ייחודי.. אני מרגישה חופשיה כשאני מובלת, כשאני נכנעת לחוויה, וממלאת את הפנטזיות העמוקות ביותר שלי בעדינות, מסירות ותשוקה אמיתית.. אני אמנות, סקרנות ותענוג בתהליך מתמשך.. אם תעז לפגוש אותי, אני מבטיח, יחד נגלה לאן הדמיון יכול להגיע..

 הסיפורים שלי

מבלי לדעת את זה אתה גורם לי להרגיש כמו אלת, העלית אותי מעל סף ההנאה הדתית, אני רוצה להישאר וליהנות לזמן ארוך במקום שבו נתת לי להתרומם ולתת לי להיות 100% אני, עם כל. אני כותב בשקט, לא כדי לדעת הכל, אלא כדי להעריך ולטעום את זה כמו אף פעם.. אני בוחר את החופש ליהנות ללא פילטרים, למרות שאני תמיד אהיה בתהליך לימוד מתמשך, אני יודע שאני אהיה מסוגל ליהנות מכל פרק.. אני הולך להתגנב למיטתך.. אבל קודם אני רוצה ליהנות מהנוף, מה שאני עומד לאכול ולטעום בעוד רגע.. אני אכנס ישר מתחת לשטיח. אני אחלץ את אצבעותיי ואת ידיי על פני העור שלך, אעבור על כל הגוף שלך.. אני רוצה לראות את העור שלך מתכווץ למגע שלי.. אני לא רוצה להעיר אותך, אני רוצה שתראה כאילו אתה חולם למרות שאני שם. אני אנשק כל אינץ 'שלך, עד שאכיר אותו ואעשה אותו שלי.. אני אתחיל מלמטה, אעלה את הרגליים שלך, אעצור במפשעה שלך, אעלה את הירכיים שלך, ואראה איך הנשיקות שלי, הלשון שלי, המגעים שלי מגיבים על העור שלך.. אתה זז ומציע לי חלק אחר שלך שאני רוצה לחקור.. אני מחזיק אותך מאחורי הגב.. אני מסתובב ומצייר עם האצבעות שלי את השרירים שלך, אני רואה איך הנשימה שלך משתנה קצת. אתה יודע שמישהו מפריע לך לישון, אבל אתה נותן לעצמך ללכת... אני לא יכולה לעצור את עצמי ואני מתחילה לנשום אותך לאט לאט. האף שלי נותן לך השראה מחור האוזן ועד הצוואר ולרגע אני נותן לעצמי ללכת. זה כל כך הצורך שלי למלא את עצמי ממך, שהציפייה שלי גורמת לדופק שלי להאיץ ולרצון ללכת מהר יותר ממה שהרגע הזה דורש, שדורש מנוחה, הפסקה והנאה.. אבל השקט שלי נשבר כשאני מרגיש את הגוף שלך מגיב, עדיין ישן, לכל מגע של נשימתי. הנשימה שלך משתנה, נעשית עמוקה יותר, יותר מודעות, כאילו חלק ממך כבר יודע שאני שם, דורש את מה ששייך לי בשקט.. הפה שלי בקושי נוגע בעור שלך, אבל הכוונה ברורה.. כל מגע הוא הצהרה.. אין מילים, רק שפת גוף שמבינה הכל בלי לבקש רשות.. אני מלטף אותך באיטיות של מי שלא ממהר להגיע לשום מקום, כי היעד הוא הדרך, והדרך היא אתה.. השרירים שלך מתכווצים מתחת לאצבעותי. אני נשארת רגילה, נהנית מהרגע הזה שבו התשוקה מתמזגת עם הספק: האם אתה חולם איתי או שאתה כבר יודע שיש לי אותך ליד? זה לא משנה.. אני עומד שם, משחק על הקו הדק הזה בין חלום לבין ערות, בין ציפייה להיכנע.. האוויר מתעבה.. הזמן נעשה רך. ואני, דבוקה אליך, נותנת לגוף שלי לדבר בשבילי, לומר לך ללא קול את מה שהמחשבות שלי לא יכולות להכיל.. אני לא צריך אותך להתעורר עדיין. אני מעדיפה להישאר כאן, מרגישה איך התשוקה בהדרגה מגלה אותנו, נושמת את אותו האוויר עד שהעולם פשוט מפסיק להתקיים מחוץ למיטה הזו.. הוא לא יודע אם הוא חולם או שהחלום הפך למציאותי מדי.. הוא מרגיש חום שמקיף אותו, נוכחות שמחליקה על פניו כמו מחשבה שהוא לא יכול להסיט ממנה את מבטו.. בתוך ערפל השינה, הגוף שלו מגיב לפני המוח שלו: תנועה קלה, נשימה עמוקה יותר, ניסיון לא מודע לחפש את המקור של התחושה הזו.. אני עדיין שם, כל כך קרוב שהנשימה שלי מתמזגת עם שלה. המרחק ביניהם הוא בקו ישר.. כל מגע הוא זרם חשמלי שאתה לא רואה, אבל אתה מרגיש.. Percibo el ritmo: קודם רך, ואז לחץ.. משקל של גוף שלא מכתיב את עצמו, אבל גם לא מבקש רשות.. ובבלבול הנעים שלה, היא נותנת לעצמה לעשות, נותנת לעצמה להרגיש. הוא בקושי פותח את עיניו.. אור חלש, פיסת עור, צליל של נשימה שלא שייכת רק לו.. הוא לא אומר כלום.. הוא לא יכול.. אני לא רוצה לשבור את הרגע.. אני מרגישה את זה - השינוי הקטן הזה בנשימה שלה, ההיכנעות השקטה הזו - והיא מחייכת מבלי שהוא רואה אותה.. היד שלה עוצרת בדיוק היכן שהדופק מכה הכי חזק, כאילו היא מסמנת את הקצב ששניהם עומדים ללכת אחריו.. אין צורך במילים..

רק השפה הפרימיטיבית הזאת שנכתבת עם עור, עם רעב מוגבל, עם תשוקה שאינה מחפשת הסברים.. הוא רק מרים יד אחת, מוצא אותה, תופס אותה, ולרגע, הזמן מפסיק לזרום.. אין חלומות, אין ערות, אין גבולות.. רק שני גופים לומדים להגיד הכל בלי לדבר. החום מתפשט, מתערבב עם הנשימה והדופק, וכל מגע מעורר את הבא.. אנחנו נעים ללא מחשבה, מונעים על ידי האינסטינקט שדוחק אותנו להתקרב, להתמזג עם הדחיפות של מה שלא יכול לחכות.. הידיים שלנו, הפה שלנו, המשקל שלנו, מחפשים, פוגשים, נסוגים, משחקים על הגבול הזה שבו התשוקה הופכת פיזית, כמעט כואבת בעוצמה שלה.. אני עומדת עליו, אני מתאימה את עצמי לגוף שלו שמתאים את עצמו לכל צורה של העקומות שלי.. ידיה אוחזות בצווארי, בכתפיי.. הוא מחליק על החזה שלי, תופס ומלטף את הפטמות שלי, בזמן שהן נשארות זקוף תחת המגע שלו.. לחץ קטן מהואגינה שלי עליו, זה בדיוק הפיצוץ כדי להצית ולהפעיל.. אני יודעת איך הוא אוהב את זה, אני רואה שזה משגע אותו, ואני מנסה, לעשות את התנועה הזאת בקצב מהיר יותר, ללחוץ ולשחרר כדי להשיג את הזקפה שלו ולשלוט בהנאה שלו.. הנשימות שלנו, הגופים שלנו מתמזגים, הידיים שלה והגוף שלי זזים יחד.. הוא מתחיל לבעוט בי, מפעיל קצב מטורף על הזין שלי.. האצבעות שלו מפתות את הפטמות שלי, וללא הודעה מראש, הרמה של ההנאה שלי עולה.. הוא מפעיל לחץ ורכות, מעגלים קטנים מענים את הזין שלי מבפנים החוצה.. השיא מפתיע אותי כשאני רוכבת עליו, שניות לאחר מכן הוא עוקב אחרי עם אורגזמה אכזרית שמרגיעה אותי מבפנים.. אנחנו מרגישים כמו גוף אחד ונשימה אחת.. כל תנועה, כל מגע, הוא דיאלוג ללא מילים שלא מבקש רשות ולא מצפה לאישור.. העולם נעלם, החדר הופך ליקום תלוי שבו רק שנינו קיימים, נצרכים על ידי הצורך להרגיש אחד את השני, להכיר אחד את השני, לכבוש את אותו המרחב בו זמנית.. אנחנו מבינים אחד את השני בלי לדבר.. אנחנו יודעים.. אנחנו מרגישים. ובמרחב המושעית הזה, שבו הדחיפות טהורה והתשוקה לא מוסתרת, אנחנו נותנים לגוף שלנו לדבר בשפה שתמיד רצינו ללמוד: ללא תנאים, ללא הפסקה, ללא חזרה.. סקס איתך הוא תמיד ככה: אתה מסתכל עלי, אתה נוגע בי, אתה גורם לי להרגיש כמו אלוהים..

הסיפורים באמת חיים בראש שלנו, והם מתעוררים לחיים כאשר אנחנו שמים מילים בהם ומתחילים לספר אותם.. זה מה שהביא אותי לנקודה הזו.. פגשתי אותך במקרה, אז מה שאתה חושב שיהיה טיפשי, אתה לא נותן לזה משמעות.. מצאתי את עצמי חושבת עליך כל היום, כשרק לפני כמה ימים לא ידעתי מי אתה.. מוזר, נכון? קראתי על זה, יש סרטים, סדרות, ועדיין, לא חשבתי שזה יקרה לי.. לפעמים החיים נותנים לך רגעים, אנשים ולפעמים הם חוצים אותנו כדי שהם יהיו בלתי חוזרים.. תמיד חשבתי שלפעמים אתה מקבל את התוצאות הטובות ביותר כשאתה לא מצפה לתמורה.. לתת כדי לתת, לעשות כדי לעשות.. בלי לצפות לתמורה, זו הפילוסופיה של חיי.. לפעמים זה טוב, לפעמים זה רע. ככה הסיפור הזה מתחיל, פתאום יום אחד, גיליתי את הכתיבה, לראות לאן היא לוקחת אותי והחופש שהיא גורמת לי להרגיש.. פגשתי אנשים אחרים שמשתפים דרך הכתיבה שלהם, אני יכול להבטיח לך שיש להם עולם פנימי שלם.. אני מתכוון לפתות, רק עם מילים שמלטפות את הנשמה ומחממות את הגוף.. כך החלה ההודעה, בלתי צפויה, שגרמה לעיניה להיצמד למסך.. זה לא היה וידוי ישיר, לא העזות פנים.. זה היה יותר הזמנה למשחק סודי, מרחב אינטימי שהתחיל להתפתח בין שני זרים.. הוא ענה בזהירות, אף על פי שבתוכו משהו רטט אחרת: "אם למילים יש כוח, אולי המילים שלך כבר התחילו לגעת בי". מאז, כל דוא"ל הפך לגשר של רגשות.. הם לא היו רק משפטים; הם היו לחישות מחופשות כטקסט, הודעות פנימיות שנדמה היה שהן מחליקות כמו אצבעות בלתי נראות על פני העור.. היא ידעה איך לבחור כל מילה, איך להשאיר דממה בין פסקאות, כאילו בחללים האלה הוא יכול לדמיין את נשימתה הקרובה.. שעות ההמתנה בין הודעה אחת לאחרת היו כמו אש בוערת.. היא תיארה איך היא הרגישה כשקראה אותו: החרדה המתוקה של לדמיין אותו לפניה, הדגדוג סביב צווארה כשהיא חושבת על קולו.. הוא, מצד שני, הודה כיצד מחשבותיו נדלקות עם כל שורה, כיצד החיים היומיומיים נקטעים על ידי הדחיפות לבדוק את תיבת הדואר הדיגיטלית, כאילו שם חיכה לו מגע בלתי נראה.. יום אחד, הוא העז יותר: "אם אני עוצם את עיניי, אני יכול להרגיש את נוכחותך. ¿האם תרשה לי לצייר במילים את המקום שבו אני רוצה למצוא אותך?" היא ענתה ללא היסוס, "תצייר אותו.. אני אסגור את עיניי ואחיה בו". וכך, בין מטאפורות ותיאורים, הם בנו מרחב שבו הגופים עדיין לא נגעו זה בזה, אבל כבר הכירו זה את זה.. העור היה עדיין תעלומה, אבל הרגשות, המתח והתשוקה, היו חיים כאילו הידיים כבר הלכו בכל פינה.. זה היה משחק שהחזיק אותם ערים, משחק מילים שהפך יותר ויותר נועז, יותר ויותר אינטימי, יותר ויותר קרוב לקצה שבו הדמיון מתמזג עם המציאות.. מכתבים הפסיקו להיות תחביב והפכו לדופק סודי של תשוקה.. Las promesas se multiplicaban: הליכות לילה מתוארות בפירוט, קפה משותף בפינות מדומיינות, חדרים מלאים בדממה שנדמה שהיא מלטפת את העור.. שניהם ידעו שהם בונים משהו מעבר לפנטזיות: כל מילה שנכתבה הייתה הבטחה מכוסה, "אני מחכה לך" עטוף במטאפורה.. אחר צהריים אחד היא כתבה ברעד בלתי מוסבר: "הפסקתי לתהות מה היה קורה אם היינו נפגשים. עכשיו אני רק חושב מתי.. אני רוצה לבדוק אם הידיים שלך מיומנות כמו הכתיבה שלך". הוא ענה: "הדבר הקשה הוא לא לרצות למצוא אותך. הדבר הקשה הוא לדמיין שאחרי כל כך הרבה אש, העולם האמיתי לא יכול להכיל אותנו.. כאשר אני כותב את הדברים האלה, אני מרגיש כאילו העור שלי נשרף, כאילו אתה נוגע בי". היא ענתה ללא היסוס, מנצנצת וחד משמעית: "תבטיח לי שכאשר ניפגש, לא יהיו מילים אדיבות, רק נשיקות בוערות ומבטים עירומים.. אני לא רוצה ברכות, אני רוצה נשיקות בברכה." הוא צחק כשקרא את זה, ועם אותה עזות מצח השיב: "אז בוא עם הפה שלך מוכן לגנוב לי את הנשימה.. כי המגע הראשון לא יהיה נשיקה, אלא אש." המסר הזה צף בין השניים, כמו חיבוק מוטל באוויר.. שעות עברו, ימים עברו, עד שלבסוף אחד מהם שבר את הדממה עם כתובת ושעה.. לא היה אישור מיידי.. אף אחד לא אמר, "כן, אני אהיה שם”. אבל בכל דופק לב, בכל מבט על תיבת הדואר, שניהם ידעו שהציטוט כבר נכתב איפשהו בין הבטחה למקרה.. וכך, עם נשימה עצורה והדמיון מתפוצץ, הסיפור נשאר על הקצה המושלם: הציפייה אם הצעד הבא יהיה דואר נוסף. או הפגישה הראשונה שבה סוף סוף המשפט הזה הפך לעור..

דיברנו יותר מדי שעות, יותר מדי שעות כדי לדעת שאנחנו ממש רוצים להיפגש.. אלו היו שיחות מטומטמות, לפעמים עמוקות, אבל כולן חיברו אותנו בדרך זו או אחרת.. לקח לנו זמן רב להחליט על תאריך ומקום שבו לא נרגיש לא בנוח או חשופים מדי.. ¿מי לא רוצה קפה? כולנו עושים את זה.. קפה עם חברים ועמיתים לעבודה, עם חברים כאשר אין זמן לשום דבר אחר, עם מכרים כאשר אתה נתקל באותו מקום וחייב לחכות.. כך שמבחינה חיצונית, אין שום דבר רע בשתיית קפה, זה עוזר ליצור קשרים חברתיים.. אף אחד לא העז להגיע אחרון, אז מנקודות שונות של הרחוב ראינו איך אנחנו מתקרבים לנקודת המפגש ולמה שבלתי נמנע.. להגנתי, אני יכול לומר שהטעם של הקפה שלי השתפר מאז, אבל אני לא הולך להקדים את הזמן.. אנחנו מברכים אחד את השני עם אי-הנוחות של שני אנשים שזה עתה נפגשו, אבל עם החוכמה הפנימית של ידיעת הסודות והחטאים של האדם השני.. הלכנו לשולחן וביקשנו.. בדיוק שם התחיל דו-קרב של מבטים, מצמצים וחיוכים מחצי הדרך.. הם הביאו את הקפה לשולחן, וההפתעה על פניו של השני הייתה ברורה, הזמינו את אותו הקפה.. קמתי, מצאתי תירוץ מגוחך ללכת לשירותים... ודקה לאחר מכן, הנה אנחנו, פנים אל פנים עם הגב שלי דבוק לרצפה הקרה.. אני נשמתי בחוסר רצון, נשימתי נקטעה על ידי התשוקה שעמדנו לצרוך.. הוא תפס את הצוואר והלסת שלי בידיים הגדולות והחזקות שלו, וזה היה הרגע בו נתתי לו לעשות את זה.. השפתיים שלה ספגו את שלי בנשיקה חזקה.. השפות שלנו היו שפה אחת מרגע זה ואילך.. אחת מהידיים שלו התחילה לנוע מסביב לצוואר שלי עד למותני, לא לפני שהיא עצרה לרגע ארוך על הפטמות הזקורות שלי ודחפה אותן מעל הבגדים.. עד שהבנתי שאני נושם, שתי ידיו כבר כיסו את גופי מתחת לבגדי.. התחלתי לנשק את צווארה, את לסתותיה, וניסיתי לעשות בדיוק את מה שהיא עשתה לי, אבל היא לא נתנה לי. היא דחפה את זרועותיי אל הקיר, ולקחה שליטה מלאה על המצב.. הוא תפס את פרקי ידי ביד אחת, כך שהוא יכל להחליק את ידו מתחת למותני, לגעת בלחות החמה שזרמה מבפנים.. אני לא יכול לומר כמה זמן נשארנו ככה, הרגליים שלי לא צייתות לי, הייתי מסוגל רק להחזיק אותי כי אתה מחזיק אותי עם האצבעות שלך בפנים שלי. האנחות שלי הדהדו באוזניים —