VelvetGreeny

חדר הכושר היה כמעט ריק כשסיימתי את הסדרה האחרונה שלי.. ההדהוד המתוק של המוזיקה התמזג עם נשימתי המהירה עדיין.. הבד של בגדי הספורט שלי דבק לעור שלי, מדגיש כל עקומה, כל קו שנוצר במאמץ.. הלכתי אל המראות כדי להתמתח, נותנת לאצבעותי ללטף לאט את רגליי המתוחות.. השתקפותי הראתה תערובת של תשישות ואנרגיה טהורה, הניצוץ הזה בעיניים שרק מופיע כשהגוף מרגיש חי..

בדיוק אז, מישהו נכנס דרך הדלת.. הוא הסתכל עלי שנייה ארוכה יותר מהרגיל, כאילו לא ציפה למצוא מישהו בשעה זו. או כאילו הוא פשוט לא יכול לעזור לעצמו. « את עדיין מתאמנת? "הוא שאל בחיוך קל, מניח את ראשו.. « עוד קצת, " " עניתי, מבלי להסיר את עיניי מהמראה.. הרגשתי את נוכחותו מתקרבת, לא מספיק כדי לגעת בי, אבל מספיק כדי לעשות את האוויר בינינו כבד.. זה היה הרגשה של חשמל מתוק שעובר דרך העור שלך לפני שמשהו קורה. או ששנינו יודעים שזה יכול לקרות..
« אתה נראה. הוא אמר בקול נמוך. הוא עמד על רגליו, ידו על כתפו. "ואתה מגיע בדיוק כשאני עוזב. האווירה הייתה נינוחה. לא היו מילים חסרות משמעות, לא היו מילים חסרות משמעות. רק שתי מבטיהם נפגשו בדממה מרמזת..

בתקופה זו נהוג היה להציג את היצירה על במה גדולה, ולא על במה קטנה. בבוקר הזה לבשתי את החצאית האהובה עלי, החצאית שמתאימה לי ללא מילה, ואת החולצה הלבנה שלי עם הצווארון הפתוח. זה לא שאני מנסה למשוך תשומת לב. טוב, אולי קצת. אחרי הכל, כשאת מדליקה את המצלמה ואת יודעת שיש אנשים שמחכים לך בצד השני, את רוצה להרגיש מיוחדת..

כמו תמיד, הגעתי לפני כולם.. אני אוהבת את הדממה המתוקה, הכמעט אינטימית של הבוקר, כשכל מה שאפשר לשמוע זה את הדופק של עקבי על הרצפה ואת הצפצוף הרחוק של מדפסת שמתחילה לעבוד לאט.. הפעלתי את המחשב שלי, סידרתי את המסמכים שלי - כן, אני מעמיד פנים שהם חשובים - והתאמתי את זווית המצלמה.. זה לא סוד שהשידור החי שלי הפך פופולרי, אולי בגלל התדמית של "מזכירה מסתורית" שחלק מהאנשים נותנים לי.. אבל אני רק אני, נהנה לעשות את העבודה קצת יותר כיפית..

לפעמים אני לוקחת עט ומחזיקה אותו בין אצבעותיי, כאילו אני שוקעת במחשבותי, מוקפת בדו"ח. לפעמים אני מרים את השיער שלי, מותיר כמה קצוות נופלים על הפנים שלי. כל זה נראה לי טבעי, אבל רציתי שכל מי שיראה אותי יחשוב שאני חולקת איתו סוד קטן. אני לא עושה שום דבר יוצא דופן. פשוט, במקום להסתיר את הרגעים היפים של היום, אני חולק אותם עם אלה שרוצים להיות איתי..

הנה אני, מבלה את היום במשרד שלי בזמן שאני נהנה מההנאה של הידיעה שאתה מסתכל עלי בחשאי דרך המסך..😈😈🔥🔥

—שלום, נשים אמיצות. יש לי סיפור לספר לך. וכן, זהו סוג הסיפור שיגרום לך להביט מעבר לכתף..

לפני כמה שבועות, הייתי פה לבד, מתאמנת עד מאוחר. למעשה, כל כך מאוחר, שהאור היחיד היה אור הירח שנכנס דרך החלון. הרגשתי קצת רעב, הרגשתי קצת רעב, הרגשתי קצת רעב, הרגשתי קצת רעב. רעש צרוד. כאילו מישהו דפק על דלת חדר ההלבשה..

אני הסתובבתי לאט מאוד. לא היה כלום. רק השתקפותי היתה בוהה בי, עם אור הירח הקר מאחורי. למרות זאת המשיך להתאמן. הרעש חזר. הפעם בצורה אחרת לגמרי. והנה אני, לבד, מזיע, תוהה אם עלי להתעלם ממנו. או תסתכל..

עשיתי כמה צעדים.. כל רעש נשמע חזק יותר מהקודם, כאילו כל הדירה מנסה לבגוד בי.. כשהגעתי לבסוף אל הדלת, דפקתי בעדינות ואמרתי: 'שלום. אה, כן? אף אחד לא ענה, כמובן.. אבל הרעש. הוא התחיל שוב בדיוק ברגע שהנחתי את ידי על ידית הדלת.. פתחתי את הדלת לאט, עם הפחד המטופש הזה שאתה מרגיש כשאתה יודע שאין שם אף אחד, אבל אתה עדיין מפחד.. וכאשר הדלת נפתחה סוף סוף.

.כפפת אימון נפלה מהמדף וגלגלה את עצמה לרגליי. 😅😅 זה כל מה שהיה. סצנת אימה. עם סוף אבסורדי. במשך תקופה מסוימת, נראה היה כי קיימת ירידה בפופולריות של הספורט ברחבי העולם. ועכשיו תסתכלו עלינו: אתם צופים בי. אך הפעם באור הירח. ואני מסכים..

אז תתכוננו, חסרי הפחד שלי. סיפרתי לך את הסיפור שלי. עכשיו, האימון השובב שלנו ללילה מתחיל.. 😈🔥